קילופים

אמרו שמחר ירד גשם.

מאז שאני מתעסקת עם הקירות הללו, עם ההדבקות והציורים שעליהם,

אני שמה לב שהגשם מקלף את הקירות. לאט לאט. עוד קצת ועוד קצת.

אותי תמיד הקסימו קירות קלופים. שכבות ורבדים.

שכבה אחר שכבה נחשפת, חושפת את מה שהיה לפניה.

מזכיר חפירה ארכיאולוגית,

או היכרות עם אדם חדש.

כשהייתי צעירה נהגתי לומר על עצמי שאני כמו בצל, רבת שכבות.

הבעיה עם הקירות היא שבסוף מגלים שמה שמסתתר מאחורי כל השכבות הללו הוא קיר. סתם קיר. מלוכלך.

מצד שני זה פשוט יפה. אמנות שיוצרת המציאות, שיוצר הזמן ומזג האוויר.

הבליה הטבעית.

את הראש שמצולם פה מצד ימין  מצאתי מודבק לדלת מתכת ברחוב שלוש בנווה צדק. מישהו קילף אותו מעט ואני הסרתי אותו כליל והעברתי לרחוב אחר והדבקתי על יד הפוסטר המצחיק.  נראה שנעים לו שם. הוא כבר לא בודד.

נזכרתי שגם בטבע ואולי בעיקר בטבע יש תהליכים של בליה, ואין כמו קילופים שנוצרים על הרקמה החיה.

סימנים שהזמן משאיר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s